ינון

מה קורה אחי? לא יצא לנו להכיר. הייתי במיצר מחזור לפניך. כןכן החברה שלי מיינו אותך. הייתי במקום שהיית בו שנייה לפניך ועברתי בו כל כך הרבה. בטוח שגם אתה. אי אפשר שלא להסתכל אחורה ולהיזכר באושר ובתמימות שהייתה אז, מעין ילדות בוגרת, או בגרות ילדותית. אולי שניהם או אף אחד מהם. אולי משהו באמצע? לא משנה. בכל מקרה היה את הטוב מהכל.

אני בטוח שגם אתה התלבשת בלבן לפני המשושה שהיו בו כל כך הרבה רגעים מרגשים, היו רגעים של צחוקים מטורפים בלילה עם החברים שלך לחדר, רגעים של למידה בשיעורים או בשיחות עם חברים ורגעים של הבנה כשאתה לגמרי לבד. אני חושב עליך מקפיץ כדור על הדשא במכינה, או יושב ומעשן על הספסלים ליד חדר 14, דופק איזה אימון בחיזוקיט ומחלבן כמו כל זכר סטנדרטי במיצר. יכול להיות שהייתה לך אהבה חדשה, הכרת חברים לחיים או סתם למדת איזה שיעור שלקחת איתך.

בטח עברת תקופה כל כך משמעותית שם, כמוני.

אחרי התגייסת לחי״ר כמוני. צנף אמנם, אבל לא נורא. בטח גם אתה דיברת על המכינה בערגה, וחלק מהחבר׳ה לא הבינו שום דבר, חלק מהחבר׳ה חשבו שאתה שם בגלל הבנות וחלק אומרים לך ששנת שירות זה יותר טוב. אם תתאמץ תמצא את שלושתם באותו בן אדם לפעמים. בכל אופן, התחלת טירונות ונתקלת באותם קשיים מכיניסטיים. התבאסת שאין הגיון, או שיש הגיון והוא לא מצא חן בעיניך. לא הבנת מה מורכב לאנשים להבין בלשמור על שקט וללכת בשני תורים. יכול להיות שאתה צהוב, או שחור, לא יודע. האמת זה גם לא באמת משנה כי אני בטוח שאתה בחור על רמה.

בטח היה עליך דיבור למכים כמו הרבה מכיניסטים, או שהיית כבר מכ או מחלקה פיקודית, אבל הייתה לי תחושה שאתה מוביל כזה. שיש לך איזה יכולת שיש רק בכמה אנשים במחלקה, או פלוגה. בין אם כמפקד או לא- אני בטוח שחשוב לך להשפיע.

בגלל זה כשנכנסת לעזה אני בטוח שלא היה לך ספק שזה הדבר הנכון לעשות. היית עם החברים שלך ועשית כל מה שמצופה מלוחם ומאדם שנמצא במצב כזה. אין לי ספק שהובלת. הובלת עד שנהרגת. אני לא יודע איך זה קרה, יכול להיות שגם אתה לא.

אני עדיין לא מאמין שזה קרה. אתה כל כך פאקינג צעיר ועוד לא עברת שום דבר. אני יודע ושומע על חברים שלי, אנשים בגילי שנהרגים ונפצעים כל יום בעזה אבל לא יודע. משהו בך תפס אותי באופן לא רגיל. נכון, אני לא מכיר אותך, ולצערי גם לא אכיר, אבל מרגיש לי שעברנו חוויות משותפות. שהרגליים שלנו הלכו על אותו הדשא, שמענו את אותן השיחות המשמימות אך מקסימות מקסלר באותה הספרייה, ראינו אנשים עייפים מהחיים חוזרים אחרי יום גסטון, שרנו איילה במשושה, באיזשהו שלב עלינו על וואנזי ורקדנו הבדלה, אכלנו באותו חדר אוכל (רק שאצלך הוא כבר עבר שיפוץ), רבנו עם אותם שכנים, ראינו את אותם הילדים מסתובבים עם אופניים בין הרגליים שלנו, ראינו את הבכי של האנשים סביבנו כשהבנו שאנחנו עוזבים את המקום ואף ירדה לנו דמעה בעצמנו. מרגיש לי שעברנו דברים ביחד אחי וזה הזוי לחשוב שהזכרונות האלה יהיו חלק כל כך גדול בחיים שלך גם באופן יחסי לחיים הקצרים שהיו לך. מבואס שלא יצא לנו להכיר, בטוח שהיית בחור מדהים כמו שכולם אומרים שהיית. תנוח על משכבך בשלום גבר. 

עד הסבב הבא

הכל נגמר ומתחיל ונגמר ומתחיל ונגמר

ברגעים מסוימים. חכמים ממני קראו לזה החזרה הנצחית, אבל קצת קשה לאהוב גורל שכזה. ומצד שני, זה מה שזה.

האדרנלין בדם, תחושת המשמעות הממכרת. למדתי לחיות עם המלחמה. להפוך אותה להרגל. אפילו קצת לאהוב אותה. כל יום בלי פציעה או מוות אתה נאטם עוד קצת, נהיה אדיש עוד קצת. ולפעמים נהנה מזה- עוד מצבור אמל"ח, עוד פיר, עוד מחבל שסוגרים עליו מעגל.

ואתה עושה את זה בשביל הדגל, בשביל המדינה, בשביל המשפחה, בשביל החברים.

ואז, אתה יוצא. חוזר לחיים האמיתיים. ומגלה, שהעולם טיפה השתנה, אבל רק טיפה. והחיים ממשיכים. ואין אדרנלין, חוץ מהריצה לאוטובוס שהקדים את זמנו. ואין תחושת שליחות אדירה בלעשות שיעורי בית. ואתה מסתכל סביב, והעולם מתחלק טיפה, רק טיפה, לאנשים שהיו שם ומבינים אותך, ואלו שלא. אלו שלא יבינו לעולם.

מרגיש קצת כמו רמבו, או איזה סרט עצוב אחר על לוחם בויאטנם שחוזר הביתה ולא מבינים אותו. חוץ מהמעטים שכן. ואלו, נאבקים לחזור לנורמליות.

ואני? גם רוצה בזה, אבל גם מתגעגע קצת לתחושה של ביטחון העם על הכתפיים. ומצד שני, אתה מבין, שהמוות פחות מרגש אותך, ואולי נהיית קצת פחות בן אדם בגלל זה.

עד הסבב הבא

שלושה ימים ושלושה לילות

שלושה ימים ושלושה לילות

שבקעו רעשים מראשי

נקודות קטנות, אך שואבות לתוכן

כל מה שמתקרב

היא שואלת

למה אני נראה כך

ואיך בכלל אפשר להסביר

שהעננים של מחר

התדפקו על דלתי כבר היום

שום דבר אינו בטוח יותר

בעולם הזה שלי

עזה ביום הזיכרון

עומדים להיכנס לעזה היום, 24 שעות לפני ערב יום הזיכרון. הזכרונות מהשביעי עדיין יושבים בגרון, סימני הירי של כדורי הקאלאצניקוב במיגוניות המצוירות מחזירים את תחושת החוסר אונים שהיה לנו בשעות אלה. סיפורי החברים ההרוגים, הקלטות החפי מפשע בנובה, הסרטונים המזוויעים של חמאס גורמים לי להבין דבר אחד.

אין מלחמה צודקת יותר, אין מקום נכון יותר להיות בו כרגע, אין רגע יותר משמעותי מלשמוע את הצפירה הכל כך נוקבת הזאת, מאשר בעזה. וכשבעולם צצים ניצוצות ותחושות שכאילו באו ישר מגרמניה של שנות ה30, אני מוכרח להישבע בכל נפשי, לעולם לא עוד. לעולם לא עוד. מדינת ישראל תהיה בית מוגן לעם שלנו. לעולם לא עוד. עם ישראל חי, עם ישראל יחיה, ועם ישראל ינצח.

אחרי הפיצוץ

יש שנייה של שקט מחריש אזניים. השנייה הזו נמתחת עד אינסוף. כולם מביטים בתדהמה על הפיצוץ. חלק על עצמם, כאילו מוודאים שלא נפגעו.

ואז הצעקות מתחילות. ידיים רבות מגששות כדי להגיע לאלונקה. הידיים שמגיעות אליה פותחות אותה במהירות וברעד. לעתים מרוב הלחץ האלונקה נתקעת. ואז רצים עם האלונקה.

כשאתה נמצא בצד שלא מפנה, אתה מחכה בציפייה דרוכה. יורה לנקודות חשודות. ומחכה. מחכה לראות גוף פצוע ומדמם, חתיכות בשר מבותרות. אתה לא רוצה לראות שום דבר כזה, אבל חוסר הודאות גרוע מהודאות של המוות- והזמן כאילו משחק לו בעצלתיים, נותן לסרטים בראש לרוץ. לדמיין מי נפגע, ומי אתה פחות רוצה שיפגע. אתה משחק רולטה רוסית בדמיון שלך עם אנשים שאתה מכיר ואוהב. מתפלל שהכדור בתוף לא יגיע לקנה כשהאקדח מול האדם האהוב.

כשמגיעה האלונקה, האי ודאות נגמרת. תודה לאל.

והפעם, הפצוע נפצע קל. הנפש נפצעת קשה. שלו בוודאי, גם שלך. לא בגלל הדם והבשר החשופים, אלא בגלל המשחק החולני שעובר בראש.

ואז עוברים הלאה. המציאות מחייבת לשכוח, המצב מחייב להיות אדיש לפציעות ולמוות. עד לרולטה הרוסית הבאה.

קרבות חילוץ

מחזור כ"ו יקרים.

הקרבות הכי קשים הם קרבות חילוץ; האויב כבר פגע בנו, הוא יודע את הצעד הבא שלנו, הלחץ והזמן דוחקים.

הסיכון גבוה מאד.

לכן, וכך ראוי, דווקא אז המפקדים מלפנים - בראש הכוח.

ההתייצבות של המפקדים קדימה ובראש, היא הביטוי לאחריות הגדולה של כל מפקד מעצם היותו מפקד.

אנחנו 68 ימים ללחימה וזה יום קשה במיוחד. מפקדים ולוחמים נפלו בסג'עייה - השכונה שגם אנחנו נלחמים בה.

אני מבקש מכם ביום הזה להיות גאים במיוחד בצבא שלנו על שכך נהוג בו.

כל אחד שנופל, ולא משנה דרגתו ותפקידו, זה כאב עצום. מותר להיות היום גם כאובים על לכתם, וגם גאים עם עצם היותם.

יהי זכרם של הנופלים זיכרון של גאווה ואומץ. זיכרון של אנשים שלוקחים אחריות.

אני שולח חיבוק וחיזוק לכולם.

ליעד

---

"להיות אהוב עמוקות על ידי מישהו נותן לך כוח, בעוד שאהבה עמוקה של מישהו נותנת לך אומץ" ~ לאו צה

חזרנו?

האיש במכולת.

זה שמרים ידיו באויר

להניף את הקטנה גבוה.

זה שמשקה את גינתו בצינור.

המחנה בחנייה.

וזה שתמיד צוחק

גם כשזה לא במקום.

והנה הבחור הצעיר

המאהב.

ופה זה שמצלם.

וזה שמחבק.

וזה שתמיד נראה נרגז.

גם זה ששותה תה

כל יום במרפסת.

הנה כולם.

נעלמו.

חזרו?

חזרנו.

חלקנו. 

בקיצור

06:29-אוהל בצפון, מהגבול עם חברה שלי. ישנים.

06:59- קמים מהאור והחום. מתעדכנים באזעקות, לא מבינים מה קרה הפעם.

נכנסים אח"כ למעיין, לפתוח את הבוקר בטוב. יוצאים ורואים סרטונים של מחבלים מסתובבים בשדרות. לא מאמין, בטוח פייק של החמאס.

08:05- טלפון מאמא. פונה בבכי, מתחננת שנזוז משם, כי מתחילה עוד פעם מלחמת יום כיפור. אני מרגיע אותה ואומר שהכל בסדר שם ושקט. ובטח הכל מפוברק. היא לא נרגעת ומתחננת שאחזור.

כמה דקות לאחר מכן אנחנו מבינים שזה אמיתי, ויוצאים דרומה. מסתבר שישנו 800 מ' מהגבול. אני מתקשר להרגיע את אמא.

10:00-  אני בבית, מתארגן לצאת דרומה, עוד לפני שקראו לי. היא יוצאת לכיוון הקריה, לפגוש את המפקד שלה. הטלוויזיה בבית דולקת, הזוועות משודרות בשידור חי. 

מתקלח לפני היציאה, ובמקלחת כמו במקלחת, המחשבות מגיעות. המים לא שוטפים אותן. זה רק גרוע יותר. תחושה שזו הפעם האחרונה שאני רואה את המשפחה. לא יודע איך להיפרד. רוצה להגיד שאני אוהב אותם, ולא מסוגל להגיד את זה כדי לא לעלות סף הלחץ. בסוף לא אומר כלום.

הנסיעה דרומה היא הכי ארוכה שהייתה לי אי פעם, אפילו שנסעתי על 150. חושב על איך לא נפרדתי מהמשפחה והחברה כמו שצריך, ועל איך הרשיתי לעצמי לעזוב אותם ככה, ואיך אמא שלי בטח מעולפת מדאגה, ועל איך לעזאזל אני לא כבר שם ונלחם. בדרך שומע רדיו, שומעים אישה שמספרת בלחש שהיא תקועה בממד. היא לא יכולה להרים את הקול. ואז, החלק הכי נורא- היא מבקשת שהשדר ידאג שיבואו להציל אותה. הוא אומר שהגורמים מכירים ויודעים, והם בדרך לקיבוץ. ואז היא מאשימה אותו- למה אתה לא דואג שיבואו להציל אותי?. אני מתפרק מההאזנה, ועם זאת לא מסוגל להפסיק לשמוע.

אני מחפש כל דרך לצאת מהעור שלי באותו רגע, כל דבר שיגרום לדבר הזה לחדול. חומצה רעילה מעכלת אותי מבפנים, ואני לא יודע איך להפסיק.

מגיע לבסיס. מאז הכל די מטושטש.

בימים הבאים יש מראות זוועה. נדמה שאנחנו על פלנטה אחרת. הקיבוצים הם כבר מזמן לא קיבוצים. הגופות בכל מקום, אבל הראש ממוקד ועסוק בעבודה.

עד שאני רואה שלט, עם השם משפחה המוכר. ואז הלב מחסיר פעימה, והדמעות רק רוצות לצאת, וחונקות. אני נכנס עם נשק דרוך לתוך בית של חבר. ריק. ככה אני מרגיש בכל הימים הבאים.

תפילת תקווה להשבת השבויים והחטופים

הַלְוַאי.

הַלְּוַאי שֶׁיָּכֹלְנוּ לְהַעֲנִיק לָכֶם קְצָת מָחָר.

לְבַשֵּׂר לָכֶם תִּקְוָה.

אַהֲבָה.

לִטּוּף.

הַלְוַאי.

הַלְּוַאי שֶׁתּוּכְלוּ לְהִוָּלֵד מְחַדֵּשׁ בְּרֶגַע אַחֵד מִן הַקֹּר אֵל הָאוֹר.

לִרְאוּת יופִי.

יֵשׁ יופִי.

יֵשׁ.

עוֹד רֶגַע.

הַלְוַאי שֶׁזֶּה רַק עוֹד רֶגַע אֶחָד, וְדַי.

קֵץ הַיָּמִים הָרָעִים.

הַלְוַאי.

החזיקו מעמד.

אָנוּ חוֹלְקִים אֶתְכֶם בְּנַפְשֵׁנוּ אֵת הַבְּדִידוּת.

מְחַכִּים.

מְבַקְּשִׁים.

דּוֹרְשִׁים אומֶץ שֶׁיָּבִיא אֶתְכֶם למשפחה.

לחברים.

לְבֵית.

לאור.

ליופי.

יֵשׁ יופי.

יֵשׁ.

מִי יִתֵּן וְהָרֶגַע הַזֶּה יַגִּיעַ בַּמְּהֵרָה וּבְקָרוֹב.

עַכְשָׁיו!

וְנֶאֱמַר אָמֵן. 

היום יום התנדבות הראשון בעוטף

אנחנו בקיבוץ אורים וממש היום בלילה חילצו 2 חטופים שאחד מהם הוא בן הקיבוץ. בבוקר אחד מחברי הקיבוץ התחיל לבכות כשהוא סיפר לנו את זה בבוקר בדרך לאוטובוס. 

התנדבתי בקטיף אשכוליות בפרדס בקיבוץ רעים, 2 קילומטר מאיפה שהנובה הייתה וגם איפה שברחו מהמסיבה. קשה שלא לחשוב כמה אנשים איבדו את חייהם בין עצי האשכוליות שעכשיו אנחנו קוטפים מהם ונהנים מהפירות שלהם. 

החקלאי שאצלו היינו הוא סגן הרבשצ של רעים. הוא סיפר לנו קצת על הקרבות שהיו בקיבוץ. הוא בעצמו ועוד חבר  הדפו 20 מחבלים.

בקיבוץ נרצחו 6 חברים, טרגדיה עצומה שעדיין נחשבת כאילו הם יצאו ״בזול״, 2 מהם היו חברים של גיא מהמכינה.

אחרי הקטיף נסענו כמה חברה עם החקלאי דרך הקיבוץ. ראיתי בית שרוף והרוס שרק הצמד נשאר עומד, נסעתי בכבישים שנסעו בהם 40 מחבלים שבאו לרצוח, ראיתי את המיגוניות מחוץ לקיבוץ שראיתי בסרטון של הבחור שהשליך חזרה רימונים החוצה ונרצח (ענר שפירא זכרונו לברכה).

כל המקום מרגיש כמו מוזיאון, כמו מסע לפולין. פשוט הזוי, לא נתפס.

אחר כך שכנענו את ליבי ונסענו לאתר ההנצחה של הנובה. שמה מישהי מאיתנו ממש הייתה צריכה להשתין, ואמרה בבאסה שאין איפה להסתתר פה. ובאמת אין. אנשים נטבחו שם ולא היה להם לאן ללכת, איפה להתחבא, מקום לברוח אליו. אנשים שהתמזל מזלם והספיקו לרוץ היו צריכים לדפוק ספרינט של לפחות 2 ק״מ כדאי להגיע לשדות שבהם היינו או למיגוניות. 

הזוי להיות שם במקום הזה. 

עצוב.

כואב.

חשוב.

אשמה

למה לא הגעתי מספיק מוקדם?

איך לא קפצתי לעוטף בלי לשאול אף אחד כדי לחלץ אנשים?

איך לא הייתי שם להגן על החברים שנהרגו?

איך אני מעז לקפוץ הביתה תוך כדי, יש עוד אנשים שנלחמים

36 שעות בבית זה יותר מדי, אני חייב לחזור

איך לא אמרתי להורים שאני אוהב אותם מספיק?

איך לא עבדתי מספיק על שיפור הקשר עם האחים?

איך אני נמצא ישן איתה יותר מלילה, יש אנשים שמספיקים לתת רק חיבוק ונשיקה

איך לא שלחתי להן הודעה מוקדם יותר, לוודא שהן בסדר?

איך לא תמכתי בו יותר, אחרי שאח שלו נהרג?

איך אני עוד לא בפנים, כשהחברים כבר כן?

למה אני ישן, כשיש עוד משימה בפלוגה המקבילה שקורית תוך כדי?

למה אני לא משתף, אני מסתיר מהם דברים

למה אני כן משתף, הזוועות האלה גורמות להם לסיוטים

איך אני מעז להשתחרר ממילואים, כשהמלחמה עוד לא נגמרה?

איך אני מעז להמשיך עם החיים, כשהחטופים עדיין שם?

מלאכים // יוסף מנגשה

בין רגע התחוללה מהומה

שטני הרוע יתגלו

קול הציפורים לא נדם והשמש הגיחה מרה

מן השמיים העצובים נדלק אור מלאכים

והמלאכים

את מלאכתם יעשו

יהיו כעמוד התווך

כתקווה בת שנות האלפיים

ואני

אהיה לי מלאך אל מול שטני הרוע

איתן אעמוד אל תוך המהומה 

14.10.2023

שבוע עבר מאז פרוץ המלחמה, מהיום הקשה בתולדות המדינה, מהיום בו אויבינו הצליחו להפתיע אותנו פעמיים. הראשונה כשהצליחו המחבלים לחדור למדינת ישראל בכמות שאף ישראלי לא דמיין, והשניה היא רמת האכזריות אליה הם הגיעו שקשה להסביר במילים.

1300 הרוגים והיד עוד נטויה, ביניהם נרצחים ונופלים. הן אזרחים חסרי ישע והן חיילים ולוחמים גיבורים שנפלו בקרב על הגנת המולדת. לא קיים אזרח שחי במדינה והמוות פסח על על אחד ממקורביו.

אלפי פצועים, פיזית ונפשית, ביניהם כאלה שאיבדו איבר, את השמיעה, את ראייה, וכאלה שנפגעו עמוק בנפש ולעולם לא ישובו להיות מי שהיו לפני.

אינספור סיפורי זוועות, אינספור סיפורי גבורה, שאלה ואלה יזכרו לדורי דורות.

7/10 זה יום שיכנס לדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. יום שצבוע כולו בשחור, אך את העבר כבר אי אפשר לשנות ועלינו להיות ממוקדים בהווה.

העם היהודי חווה יותר מידי זוועות בלא יכולת להגיב ולהגן על עצמו ועכשיו המצב שונה. מעצם היותנו לוחמים, חיילים ואזרחים מוטלת עלינו האחריות לדאוג לכתוב את סוף הסיפור בכוחות עצמנו בלבד. אין לאף אחד מאיתנו זכות שלא לתת את כל כולו למען המדינה בשעה שבה נקראנו לדגל. אין לי ספק שהמחיר יהיה כבד אבל גם אין לי ספק שננצח וזה רק עניין של זמן.

התמכרות

לכתבות על נרצחים

לסיפורי גבורה

לסרטוני טלגרם

לפרשנויות בשקל

לאיום שמחר כבר לא נקום בבוקר

ולהבטחות שיהיה יותר טוב

לשינה

לבריחה כמה שיותר מהשיתוף

למגע האהובה

לעזיבה מוקדמת של הבית

לסיפורים על אלו שאינם עוד

לידיעה על חתונות ולידות

לחיפוש של ההותר לפרסום דבר ראשון על הבוקר

לבדיחות שחורות

לבדיקה של הוי בוואטספ

להסתכלות על שיחות ותמונות ישנות עם אלו שנפלו

להימנעות מהמחשבה על החטופים

למחשבה על החטופים

לכעוס מותר

זרי הפרחים בהר הרצל עוד לא הספיקו לנבול, וכבר נוספו אליהם אחרים.

לחיות את ההיסטוריה זה גרוע משחשבתי.

פתאום השנאה היא לא נחלת העבר אלא המציאות של היום. והכל נעצר כי הכל הושפע.

גם להלחם במלחמה מואר באור שונה לדור שלנו.

כבר לא סיפורי גבורה על חיילים שהקריבו הכל.

זה חברים הפעם שהקריבו הכל.

המחשבות האלה רצות לך בראש, ואתה רק יושב בכוננות. מחכה.

אתה צוחק עם החבר'ה, מדברים על כמה שרוצים הביתה כבר.

ואני שואל את עצמי, מותר? מותר לרצות הביתה? מותר לא לרצות להלחם ורק לחבק את אמא?

לא מדברים על זה. לא מדברים על זה שבאמת, אף אחד לא רוצה להילחם.

אף אחד לא רוצה להרוג בן אדם ברגע שהוא מסתכל לך בעיניים.

אתה מחנך את עצמך שאתה לא הורג בנאדם. אתה הורג מחבל. יש בזה מן האמת. אי אפשר אחרת.

חבל. אחר כך כשאעצור בדרך על כביש החוף אצל דוכן של איזה בדואי, אני אקנה אוכל ממי שבראש שלי, הוא מחבל. וכשאלך ברחוב ביפו אהיה מוקף במחבלים.

לכעוס מותר. אפילו חשוב. אבל גם צריך לדעת מתי אתה משקיע יותר זמן בלכעוס מאשר לחיות.  

איזה חוויה הזויה

אני באוטובוס, 10.10, פעם ראשונה יוצאת עם נשק הביתה. כולם עם נשקים יותר משופצרים משלי וזה מרגיש לא שייך ושייך לגמרי באותו הזמן

כולם סביבי חיילים

אני עייפה וכמעט נרדמת אבל יודעת שאסור לי בגלל הנשק, מתפללת שהיה לי איזשהי עוגיה בתיק להעלות את הסוכר לפחות לכמה זמן עד שאגיע הביתה ואוכל להיטרק.

באותו רגע האוטובוס עוצר בצומת יקנעם כזה ופתאום עולות כמה אימהות עם מגשים גדושים בשוקולדים, עוגות, וכל מיני דברים טובים.

״הופה כולם פה שומרים, קחו זה בשבילכם להתרעננות״

באה לי משמיים.

לקחתי עוגיה קטנה והחזקתי כל הנסיעה

איזה אנשים. איזה מדינה.

קדושה

נאמר שהיפוכה של הקדושה הוא חול. בחול של עזה היו הרבה קדושים. לא קדושים במובן הדתי, המעונה, הנשגב. קדושים של חול וחולין- אנשים שעשו יותר מהמצופה מהם. כשבכלל, המצופה במדינה הזאת מנוגד לכל הגיון אנושי וחייתי. להתרחק מההישרדות, ללכת בצעד בוטח אל מה שעלול להיות הקץ. הם עשו הכל כדי להילחם שכם אל שכם עם חברים לנשק. אנשים שהקדישו את חייהם למען המדינה, למען המשפחה, למען החברים. 

טל היה אחד כזה. אדם חייכן תמידי, שאי השקט נדבק אליו מתחילת המלחמה. החיוך עדיין על הפנים, אבל היה בו משהו אחר, חיוך מהול בעצב. כשהסתכלת עליו ידעת, החיוך לא ישוב להיות כשהיה. ובאמת, טל כבר לא היה.

רועי היה כזה. אצלו לעומת זאת, החיוך לא ירד מהפנים. גם לאחר שחזה בזוועות. גם לאחר שיצא מעזה, פניו כולם מאובקים, שקיות גדולות מתחת לעיניים. החיוך לא נעלם. כאילו הוא ידע משהו שאף אחר לא ידע, כאילו היה חשוף למידע כלשהו, שאמר: בסוף, יהיה טוב. הכל בסדר. רועי תמיד בא לנצח. גם במותו, ניצח בהצלת חיי חיילים ששהו לידו. אלמלא הוא, הם לא היו איתנו. רועי אדם מנצח.

השתן עלה לי לראש

כבר מילדות לימדו אותנו שלהשתין זו לא פעולה סתמית,

-רק עם שתן אפשר לכבות מדורה

-מותר ורצוי להשתין על עצמך בים ולהתחמם (ויש כאלה שהשתינו על החברים בים בנסיבות מחייבות)

-תמיד אתה תכוון על הזבוב שהודבק למשתנה

-ואין אחד שלא ניסה לכתוב את השם שלו עם פיפי בשטח

וכיוצא בזה, כשהגעתי עם הצוות שלי לאיתור בגובה 7 קומות בלב העיר עזה, לאחר התמקמות בקומה הרביעית התחלנו להשתין לתור פתח המעלית בבניין

-המהנדסים ניסו להעריך את גובה הבניין לפי זמן נפילת השתן בפיר המעלית

-המבוגרים השתינו כל שעה עגולה (טענו שזה בא עם הגיל)

-והצעירים עשו מה שהמבוגרים עשו

אף אחד לא ציפה שנשאר במבנה יותר מ24 שעות, ולכן כולנו הופתענו מאוד שארבעה ימים אחרכך כל הבניין הריח כמו שתן (למעלה מ25 גברים שמשתינים קבוע לפיר המעלית)

אז בשביל לפתור את הנושא כל קבוצה ניסתה משהו אחר-

-המהנדסים שפכו חול שיספוג את השתן

-הצעירים התחילו להשתין לבקבוקים

-המבוגרים המשיכו להשתין לפיר המעלית (בטענות שהם שכחו או שהם לא בגיל של להשתין לבקבוק)

באותו לילה עליתי לשמור בעמדה, שלוש וחצי לפנות בוקר ומחכות לי 50 ד שמירה לבד, ולכן הבאתי איתי משהו לאכול ובקבוק מים, רבע שעה לאחר מכן פתחתי את החטיף אנרגיה ותו״כ רציתי לשתות מים, קירבתי את הבקבוק לפה והאף קלט שמה שיש בבקבוק זה לא מים, אך הוא קלט שניה מאוחר מדי (או שני שלוקים, תלוי איך סופרים)

ברגע של הבנה ועצבים העפתי את הבקבוק במורד המדרגות לקיר מולי, ובשביל לעשות וידוא הריגה הבקבוק הצליח להעיף מספר לא מבוטל של טיפות צהובות לתוך הפנים שלי

מאז פוצצנו את הבניין (אני בטוח שהבקבוק שרד), יצאנו מהעיר עזה והמשכנו הלאה

בקיצור, יום חרא 

יקרים

09/10/2023

מחזור כ"ו יקרים.

אנחנו בתחילת מערכה.

הופענו מאוד, משפחות שלמות שילמו מחיר בלתי נסבל, עם ישראל כולו עם לב שבור. יש שאלות קשות, אבל נשאל אותן אחרי המערכה. עכשיו צריך לאסוף את עצמנו ולעשות את מה שצריך לעשות בנחישות.

יש רגעים שבו אדם צריך לשאול: "מה אני צריך לעשות? איך אני יכול לעזור?" לענות, ולעשות.

אחד מהרגעים האלו הגיע עכשיו.

זה לא קל, העצב והחשש גדולים.

אבל המדינה כולה מתמודדת עכשיו ואתם, צעירים, חזקים, ערכיים - זה גם הזמן שלכם.

תהיו קשובים לצוות ושמרו על הביחד. עם הזמן יעלו צרכים.

שמרו על עצמכם ועל המשפחה שלכם.

ליעד

11/10/2023

מחזור כ"ו יקרים.

התמלאתי גאווה לשמוע שרבים מכם מתנדבים ונותנים מעצמכם, כל אחד בדרכו. זה חשוב - תמשיכו כך.

רבים מאיתנו איבדו חברים, מכרים, משפחה. אני שולח חיבוק לכולם.

אני גם חוזר ומזכיר את מה שליבי ויערה כתבו ואמרו לכם - צוות המכינה עבור כל אחד מכם.

לא אפשרי לעכל את עומק השבר. העצב והכעס גואים וגואים.

האתגר עצום, אבל עם ישראל חי.

כל אחד בדרכו ובמקומו עושה ותורם משהו וכך אנחנו לוקחים אחריות ובסופו של דבר - מנצחים.

הדרך ארוכה, לא קלה, אבל אנחנו יודעים ונדע לצעוד בה.

אני בקשר בין לבין גם עם בוגרי מכינה, את חלקם אני אפילו פוגש בשטח וכולם מתעניינים במכינה. אומרים: "זה הזמן שלנו, זה העם שלנו, נעשה מה שצריך".

זו זכות, אבל גם חובה - לעשות מה שצריך. אם על מדים, ואם כאזרחים. בטח כחניכי מכינ מיצר.

היו קשובים לצוות, ותיזמו. השתדלו לא לוותר לעצמכם, העשייה חשובה והיא גם בריאה.

יש לכם עוד משימה חשובה בתקופה הזו - להחזיק ולחזק את "מחזור כ"ו". להיות קבוצה תומכת, אוהבת, שדואגים בה אחד לשני. תתארגנו ביחד ותחשבו עם הצוות על הצעדים הבאים.

הצער חשוב והדאגה ראויה אבל שום כמות של צער לא יכולה לשנות את העבר ושום כמות של דאגה לא יכולה לשנות את העתיד. רק הפעולה, המשותפת והתומכת.

ליעד

12/10/2023

בוגרים יקרים, אשתדל להיות קצר כי כולנו צריכים להיות מרוכזים כרגע בעשייה.

אני אוהב את כולכם ובטוח שכל אחד מכם עושה נותן איפה שאתם נמצאים. חלקנו על מדים, חלקנו בעורף. כך צריך וזו שעתנו.

הכאב העצום על האובדן, ההפתעה, הזוועה, הכעס והאכזבה מההנהגה - הכל במקום. אבל שום כמות של צער לא יכולה לשנות את העבר, ושום כמות של דאגה לא תשנה את העתיד. רק הפעולה המשותפת, הנחושה.

מרגע שלבשתי מדים בשבת בבוקר, אני חייל כמוכם. משרת. עם כמה מכם יצא לי אפילו להפגש.

בכל מקום שאתם נמצאים, אם בלחימה ואם בהתכוננות ללחימה, באבטחה, או בפעילות אחרת - תנו למפקדים שלכם תמיד את התחושה שיש על מי לסמוך, תנו לחיילים שלכם תמיד אהבה. עשו הכל במקצועיות ודעו לשמור כוחות.

מי שבעורף, העשייה לא פחות חשובה. תקופה ארוכה וקשה לפנינו. יש רגעים בחיים שאדם צריך לשאול את עצמו - אם לא עכשיו, אז מתי? זה הרגע לחשוב מה עוד אפשר לתת, לתכנן קדימה, לתמוך. גם כאן, לעשות ולשמור כוחות.

לגבי המכינה -

בשבת החניכים פוזרו לביתם וליבי המנהלת החינוכית, יחד עם הצוות, מובילה את הפעילות ההתנדבותית והתמיכה. יותם יוסף, שחלקכם מכירים כאשר היה מנהל חינוכי, נרתם לתת יד וכך גם צוות עבר שיכולים.

יערה רגב, רכז תהמוגנות והבוגרים, שלחה לכם הזמנה ליצור איתה קשר. היא יכולה לתמוך ולייעץ מתוקף תפקידה ומקצועה. אם תרצו, יש לכם כתובת.

מי שיכול ורוצה להצטרף לפעילות ההתנדבותית במכינה - צרו קשר עם יערה.

מפה רואים את עם ישראל בשיא תפארתו וזה לא מותיר ברירה אחרת מאשר לצמוח ולפרוח מתוך הכאב.

שמרו על עצמכם, על החיילים שלכם, על המשפחה והחברים.

אני פה אתכם.

ליעד

18/10/2023

שלום לכולם - חניכים, הורים, בוגרים, צוות ושותפים יקרים.

מעדכן משטחי הכינוס.

סופר הרבה, ועוד יסופר הרבה על הזוועה והגבורה. שבוע לתוך המערכה ואנחנו מוכנים וחזקים.

פה מרגישים ופוגשים את עם ישראל בשיאו; הערבות והרעות, הדאגה והתמיכה, רוח הלחימה - כל אלה בוהקים במיוחד על רקע ההפתעה הכואבת, ועל רקע הקרעים שנפערו בחברה הישראלית בשנה האחרונה.

רבים מאיתנו איבדנו יקרים ואהובים. אני שולח חיזוק וחיבוק לכולם.

אני גאה בחניכי המכינה ובבוגרים שכל השבוע עומלים ומחזקים את העורף, ואני בטוח שכך תמשיכו ככל שיש צורך ותמיד תשאלו - מה עוד אפשר לעשות.

אני גאה בבוגרים המשרתים בסדיר, בקבע ובמילואים ונותנים מעצמם סביב השעון. שמרו על עצמכם ועל החברים. המפקדים שלכם צריכים לדעת תמיד - יש על מי לסמוך, החיילים שלכם צריכים להרגיש תמיד - את אהבתכם.

במבט קדימה כולנו צריכים להבין שאנחנו בתקופת חירום שככל הנראה תתמשך. נמשיך לתת מעצמנו בטווח הזמן המיידי, בעתיד. הקרוב והרחוק יותר. לא בסיסמה אלא בפעולה.

צוות המכינה, בתקופה קשה, בהובלת ליבי המנהלת החינוכית - תומך, מארגן עשייה ונערך לפעילות משותפת ולשגרת חירום. הם מעדכנים וימשיכו לעדכן את החניכים וההורים בצעדים הבאים וזה כולל גם, בשלב מסויים, חזרה הדרגתית ובטוחה למכינה לצורך התנדבות משותפת ומארוגנת.

יערה, רכזת המוגנות והבוגרים מרכזת את התמיכה הרגשית ומיפוי הבוגרים. אנא הרשו לעצמכם ליצור איתה קשר ונודה לכם אם תראו לנכון לעדכן אותנו בכל דבר.

תודה לצוותי עבר שמציעים עצמם ונותנים יד בפעילות וההתארגנות קדימה.

זה הזמן שלנו, של כולנו.

במעשה משותף, ברוח טובה, בנחישות.

שבת שלום.

ליעד

19/10/2023

מחזור כ"ו, חניכים והורים יקרים.

אנחנו פועלים, כמו כולם, בחוסר וודאות במציאות לא נורמאלית.

אני שמח ומודה לכם על ההרתמות, העשייה, ליווי ההתנדבויות והצעת העזרה בכל דבר.

אני בעיקר מודה לכם על האמון והסבלנות. ברור לנו שהמצב הנוכחי ימשך ולכן אורך הרוח חשוב.

ככל שנצליח לייצר יותר וודאות נעדכן בצעדים הבאים.

בעת מלחמה האחריות שלנו גדולה.

בראש ובראשונה היא באה לידי ביטוי בשמירה על הוראות הביטחון והבטיחות בכל מקום ופעילות שנקיים.

האחריות שלנו גם באה לידי ביטוי בהבנה שהנוער, חניכי וחניכות המכינה - צעירים, נמרצים ובעלי מוטיבציה - יש לו תפקיד בלהוביל ולהשפיע על ריפוי וחיזוק החברה שלנו.

המלחמה הזו, לדעתי, היא לא רק מלחמה על הביטחון של תושבי ישראל. יש חזית נוספת והיא להחזיר את האמון שלנו בבני האדם, בצלם האנוש, ביופי ובטוב. דווקא נוכח הזוועות, הרוע ואיבוד הצֶלֶם - זו העת לאתגר את עצמנו בסטנדרטים גבוהים של אנושיות.

בכל החזיתות אנחנו נחושים ועם רוח גדולה.

אנחנו ארגון לא גדול.

חלקנו נקראנו בצו חירום לשירות והשאר מארגנים ומנהלים את הפעילות תוך שהם נמצאים עם המשפחות בבתים בישוביי גדר.

לעזרה בליווי ההתנדבויות המשותפות של החניכים והקשר עם בוגרי המכינה התנדבו אנשי צוות מהעבר. גם חלק מכם הצטרפתם למאמץ ועל כך תודה.

אני סומך על צוות המכינה בהובלת ליבי שפועלים תמיד מתוך אחריות, לאור ההנחיות ומתוך הבנת ההכרח וגודל השעה.

בהשתתפות בפעילות ההתנדבותית לא נחייב אף אחד אך אציין שוב שהפעילות תמיד מתקיימת ותתקיים לאור הוראות פיקוד העורף, הנחיות הבטיחות השונות וכמובן ליווי חברי העמותה שלנו.

נשמח תמיד לשמוע רעיונות, מחשבות ולפעול בשיתוף.

גם כשהנפש חזקה, הלב עדין.

אני מזמין שוב להעזר בנו דרך יערה או כל אחד מאנשי הצוות בליווי הרגשי.

אני שולח מרחוק תודה, חיבוק וחיזוק לכולם.

ליעד

"עלינו לבצר את האנושי לקראת הערב" ~ נתן זך

03/11/2023

לחניכי והורי מחזור כ"ו שלום.

בסוף השבוע נשלים חודש במצב החירום שהמדינה מצוייה בו. ברגע אחד הכל התהפך ועולמם של רבים נחרב.

דעתי האישית היא שלמרות הכל זו איננה מלחמת העצמאות השנייה.

אמנם ממדי האסון עצומים וברור שכמעט בכל תחום דברים יראו אחרת במדינה, אבל עם זאת - אין סכנה ממשית לקיומה של המדינה והצבא איתן. נכון, אנחנו חבולים אבל בעלי חוסן.

החוסן הזה ניכר בעיקר מלמטה למעלה וזוהי שעה היסטורית בדברי העם שלנו. כולנו בצו חירום - חלקנו בצבא וחלקנו באזרחות.

ככל שעוברים הימים אולי קשה להחזיק ולהרגיש זאת, אבל צריך לזכור זאת.

לצוות המכינה זה ברור: החניכים במכינה - צעירים, בריאים, בעלי מוטיבציה, הם המנהיגות המתהווה שלנו ודרכם צריך שיהיה לנו תיקון וריפוי.

טוב שהם ואנחנו שאלנו מיד מה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול בעת הזו: "איך אנחנו יכולים לעזור?".

תקווה וגאווה שכמעט בכל החודש החולף חניכי המכינה לקחו חלק בפעילות תורמת (מעתה אני מעדיף לחדול מלהשתמש במונח "פעילות התנדבותית" אלא "פעילות תורמת" מאחר ודעתי היא שהחובה הכללית עולה בימים הללו על הבחירה האישית - כך לפחות לגביי).

הרבה יותר טוב ממני הפציר לכך יצחק שדה:

"נוער שמע!

בבוא השעה השלך עצמך על כף המאזניים,

השלך עצמך בכח ובאומץ.

זה יכריע, המאזן ישתנה."

זו העת, היא קשה ומאתגרת אבל היא הגיעה וצריך לפעול בה באחריות ובנחישות. זוהי חובתנו.

אחרי המילים הגבוהות אנסה לומר בפשטות לגבינו - קשה מאוד לתכנן קדימה וכולנו צריכים לדעת להכיל, להבין ולקבל את אי-הוודאות.

צוות המכינה פועל בתנאים אישיים לא קלים ועושה את המירב ליצור יש מאין.

זו לא השנה שתכננו וקיווינו כולנו לעשות ביחד. רק התחלנו והנה המציאות העגומה עולה על כל דמיון.

כמעט ואין לנו באמת שליטה על נסיבות חיינו, אבל כן יש לנו שליטה על האופן שבו אנחנו חיים את חיינו, ולכן - אנחנו יוצקים בימים אלו משמעות נוספת לשנה הזו. ביחד.

אלה עקרונות הפעולה שלנו בשבועות הבאים:

1. השאיפה היא מתישהו לחזור למיצר ולפעול ממנה, כאשר זה יהיה אפשרי לאור להנחיות פיקוד העורף והביטחון באיזור. יכול להיות שנאלץ לעשות זאת בשלבים ובכל מקרה לא בטווח הזמן המיידי.

2. עד אז אנחנו מנסים לאתר מוקד/י פעילות חלופי/ים כדי ליצור מחדש את הקבוצה, לקיים תכנית חינוכית וליווי רגשי.

לגבי השבוע הבא לצערנו הדברים עוד לא נסגרו סופית - ליבי שנמצאת היום עם החניכים בפארן תעדכן. לא קל למצוא ואם יש לכם רעיונות אופציות נשמח שתעבירו לליבי.

3. בכל אופציה ולאורך כל השנה, אנחנו נשנה את התכנית החינוכית שלנו כדי לפעול למען החוסן הלאומי והנפשי שלנו.

תודה על הרוח הגבית, הצעת העזרה והאמון בצוות המכינה. כשהדברים לא ברורים ולעיתים הם נסגרים בדקה התשעים, התמיכה הזו חשובה והסבלנות מתבקשת.

בסיומו של דבר, אנחנו נשאל שוב - "איך עזרנו ומה עשינו?" ונרצה להיות גאים בתשובות שנענה.

שולח חיזוקים לכולם ומתנצל על הזמינות הנמוכה.

ליעד

17/12/2023

מחזור כ"ו יקרים.

הקרבות הכי קשים הם קרבות חילוץ; האויב כבר פגע בנו, הוא יודע את הצעד הבא שלנו, הלחץ והזמן דוחקים.

הסיכון גבוה מאד.

לכן, וכך ראוי, דווקא אז המפקדים מלפנים - בראש הכוח.

ההתייצבות של המפקדים קדימה ובראש, היא הביטוי לאחריות הגדולה של כל מפקד מעצם היותו מפקד.

אנחנו 68 ימים ללחימה וזה יום קשה במיוחד. מפקדים ולוחמים נפלו בסג'עייה - השכונה שגם אנחנו נלחמים בה.

אני מבקש מכם ביום הזה להיות גאים במיוחד בצבא שלנו על שכך נהוג בו.

כל אחד שנופל, ולא משנה דרגתו ותפקידו, זה כאב עצום. מותר להיות היום גם כאובים על לכתם, וגם גאים עם עצם היותם.

יהי זכרם של הנופלים זיכרון של גאווה ואומץ. זיכרון של אנשים שלוקחים אחריות.

אני שולח חיבוק וחיזוק לכולם.

ליעד

"להיות אהוב עמוקות על ידי מישהו נותן לך כוח, בעוד שאהבה עמוקה של מישהו נותנת לך אומץ" ~ לאו צה

14/01/2024

מאה ימים למלחמה.

מחזור כ"ו יקרים.

נתחיל במציאות הבלתי נמנעת - הלחימה נמשכת, היא עוד תימשך, והדרך שעוד לפנינו נראית ארוכה וקשה.

מאז הטבח ופרוץ המלחמה היו נפגעים רבים ולצערנו זמנם של החטופים קצוב מאוד.

גם מקרב בוגרי המכינה יש נפגעים מהטבח במעגלים שונים ומהלחימה - ינון תמיר ז"ל בוגר מחזור כ"ד נפל בקרב, ומספר בוגרים נפצעו ברמות שונות. ישנם אזרחים רבים שעקורים מביתם זמן רב עקב הלחימה בדרום ובצפון. עסקים רבים נסגרים ובסכנת סגירה, האתגר הכלכלי עוד לפנינו.

עם הכאבים והמחירים הגבוהים מנשוא - אין מלחמה צודקת מזו.

ברמה האישית לא תיארתי לעצמי שנשלים פרק זמן כה ארוך במצב לחימה רצוף.

היום ההבנה של כולנו היא שהזמן כמו עצר מלכת והמלאכה עוד מרובה - בהחזרת החטופים, בחזיתות מול האויבים, בתמיכה בעורף, בריפוי וחיזוק החברה שלנו, בהחזרת האמון בעצמנו ובמוסדות, בחזרה לשגרה שפויה.

לפני כשבועיים פגשתי בדרום בוגר של המכינה, קצין בצנחנים. מפגש סוריאליסטי ומקרי, כשקולות ירי, פיצוצים וחורבות הלחימה סביבנו. החלפנו כמה מילים וחיבוקים ולפני שנפרדנו הוא אמר לי: "דווקא עכשיו אני הכי מתגעגע למכינה".

שאלתי: "למה דווקא עכשיו?", והוא ענה: "המכינה תמיד הייתה אי של שפיות, עכשיו צריך שפיות".

הוא צודק, צריך שפיות.

אבל כמי שמכיר את המכינה כבר די טוב אני יודע שהמכינה עלולה להיות גם בועה; הביחד החברתי, השגרה, המרחק, הפסטורליה של הגולן ביחד עם העייפות ממצב החירום המתמשך והצורך הטבעי של כולנו "להמשיך הלאה" עלולים להביא אותנו להיות מנותקים למדי.

זו הסיבה שאנחנו צריכים, חייבים, מעצם היותנו עוסקים בחינוך, לשאול את עצמנו שוב ושוב ובטח בימים הללו - "מה תפקידנו בעת הזו?"

לכם, חניכי המכינה ותכף בוגריה, יש תפקיד חשוב וחיוני מכפי שאתם יכולים להעלות על הדעת בעת הזו - אתם יכולים להציע לנו עתיד. רבים מדי מאיתנו המבוגרים מדי תשושים, חרדים, מתקשים לפעמים לדמיין תקווה. לילדים צריך לדאוג ולשמור.

אתם, הצעירים, עליכם אנחנו בונים. זה דורש מכם הרבה, אבל זה גם בידכם.

ראו למשל עוד סיפור קצר (ובכלל לא יוצא מהכלל):

קיבלתי לפני כחודש הודעה מאבא של אחד הבוגרים שנפצע בלחימה. הבוגר בעודו מחלים מהפציעה דרש לחזור כבר ללחימה. האבא כתב לי: "אתה יכול לעזור לנו לשכנע אותו לא לחזור? הוא עדיין מחלים".

בהזדמנות שהיתה לי נסעתי לבקר אותו וניסיתי לעזור להוריו המודאגים.

הבוגר הטיח בי: "במכינה למדתי ש'לא עבור עצמנו בלבד אנו נולדים'. אני חוזר לעזה".

התנצלתי בפני אביו שאמר לי: "אני גאה. מודאג אבל גאה".

גם אני הייתי גאה, על זה שחזר לחבריו וגם על זה שידע לצטט את קיקרו.. - "לא עבור עצמנו בלבד אנו נולדים".

אז מה תפקידנו בעת הזו? מאה ימים לפרוץ המלחמה, חשבתי לנכון לנסח לעצמנו מעין קריאת כיוון הנגזרת, כמו תמיד, מהערכים של המכינה כארגון חינוכי, הומניסטי וציוני אשר יקדם את הבאים בשעריו למיטבם ולמצוינות בבנאדמיות תוך זיקה לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית וליברלית, ומתוך תחושת אחריות על עתידה של החברה הישראלית. עיקר הדברים כבר אתם מבצעים ופועלים, ועדיין - קריאת הכיוון לעצמנו לתקופה הקרובה חשובה:

קשר פעיל עם המטה להשבת החטופים; מפגש עם משפחות, השתתפות בעצרות, לימוד מצוות פדיון שבויים ועוד. יש לנו אחריות כי "כל בני האדם שווים וכולם נחשבים" ואין לאף אחד מאיתנו מנדט לשכוח אותם או להשלים עם מצבם לאחר שנחטפו מביתם, בשטח הריבוני של מדינת ישראל. נכשלנו בהגנה עליהם, יש לנו אחריות.

תמיכה בקהילות ובישובי העוטף ומפוני הצפון; עבודה חקלאית, פעילות עם משפחות מפונים, הכרת חבל הארץ ועוד. יש לנו אחריות כי אלו קהילות שהופקרו ושיקומן היא המבחן של כולנו. בימים של טראומה קולקטיבית חשוב לחזק את תחושת השייכות והקהילתיות, לעודד את השותפות הפטריוטית וההתגייסות למען הטוב המשותף ולגלות אמפתיה ומעשים של תמיכה.

הכנה לצה"ל; בניית חוסן, הכרות עם האתגרים, רוח צה"ל, עידוד גרעיני גיוס, שירות נשים לתפקידי לחימה ועוד. הצבא צריך אתכם בתפקידים משמעותיים יותר מאי פעם, לוחמים ולוחמות, מפקדים ומפקדות, קצינים וקצינות. אתם תתגייסו לשירות ארוך ממה שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות לצבא שעסוק בצורה אינטנסיבית בלחימה שכולכם תקחו בה חלק. יש לנו אחריות כי זה צבא העם שלנו, והעם שלנו צריך חיילים ולוחמים שאפשר לסמוך עליהם, בעלי חוסן, לוקחים אחריות ויודעים להצהיר: נשרת בנחישות ובמקצועיות בהתאם לפקודות צה"ל ולאור הקוד האתי שלו ושלנו. נעשה זאת בהגינות מרבית, מתוך שמירה על טוהר הנשק ועל עוצמת הכוחות הנמסרים בידינו.

חינוך ל"בנאדמיות"; בכל זאת זו השגרה שלנו, לימודים, הרחבת הרוח, הכרות עם דעות, חיזוק האופי, טיולים, שגרת התנדבות, הכרות עם החברה הישראלית, ידיעת הארץ וכל מה שאנחנו עושים במכינה בימים כתיקונם. יש לנו אחריות כי עבורנו במכינה, חינוך ל"בנאדמיות" הוא הרבה יותר מהקניית ידע, פיתוח מיומנויות והטמעת המורשת והנורמות החברתיות – הוא טיפוח הומניות, הגינות, היגיון, הידברות, התחשבות והתפתחות. הוא ראשית לכל קידום כולל ומכבד של צעירים למיטבם כבני אדם: אל הטוב החוויתי של שמחת החיים, הטוב האיכותי של מצוינות תפקודית והטוב המוסרי של דאגה לשלומם של אחרים ולכבודם. זהו חינוך שמבקש לגדל דורות חדשים של בני אדם שמגשימים את הטוב האנושי באישיותם ובהתנהגותם ומבקשים לאפשר את הטוב הזה גם לזולתם על פי דרכם – בחינת אדם לאדם אדם. זהו לדעתי הבסיס.

אחריות להיותנו חלק ממנגנון הריפוי של החברה; צבי לם כתב בספרו "מלחמה וחינוך", שלנשות ואנשי החינוך אסור להיסחף ברוחות המתלהמות והמקצינות. לחינוך תפקיד מרכזי ב"מנגנון תיקונה העצמי" של החברה ובפיתוח "בגרות אינטלקטואלית, מוסרית וחברתית, שמכוחה יהיו הצעירים מסוגלים לפקח על גורמי ההרס" — החיצוניים והפנימיים. יש לנו אחריות כי לצערי הרב מאוד ניכר שחלק מהמנהיגים שלנו, "למעלה", לא מצליחים, או אולי לא רואים בכך תפקידם כשליחי ציבור (כל הציבור). כנראה גם וגם. לעומתם האור הגיע מהעם, "מלמטה" - ההתייצבות למילואים, התמיכה בעורף, העזרה ההדדית, גיוס הכספים, השלמת החוסרים בצבא, הממלכתיות, הסולידריות, העשייה החקלאית והחברתית שאתם לוקחים בה חלק פעיל ועוד ועוד - על זה אנחנו לא נוותר. לא נוותר על חברה בריאה, מתוקנת שיכולה להיות גאה בעצמה שהיא יודעת להתעלות לגודל השעה. גם את זה חשוב לזכור ולהאיר גם אם הדרך עוד ארוכה.

התנהלות רצינית; התייחסות לשנת המכינה כהזדמנות לפעול כמו מי שראוי שאהיה ולצקת לאופי שלי, לפחות עכשיו, סגנון של מי שאני יכול להיות. להימנע מכל ענייני המשמעת המיותרים אם קיימים. יש לנו אחריות כי המכינה יכולה להיות מעין 'חדר כושר לנפש' שבו אנחנו יכולים, אם נרצה, לעבוד על שרירי הנפש שלנו. לחזק אותם, לפתח איתנות. עכשיו יותר מתמיד.

אני יודע שזו רשימה כללית, חלקית ולא ממצה ועוד נעצב אותה ביחד בהמשך השנה. מצד שני אנחנו גם צריכים לדעת לשמור על איזון. לא הכל אנחנו יכולים ויודעים לעשות, אבל אנחנו צריכים לפחות לנסות - גם בשביל עצמנו.

יחד עם זאת כמובן שנמשיך לפעול תמיד לפי הנחיות פיקוד העורף וגורמי הביטחון השונים במכינה ומחוצה לה בסדרות ובטיולים. במקביל כידוע אנחנו פועלים כדי להוסיף מרחבים מוגנים למכינה.

שוב תודה לצוות, הקבוע והזמני, בהובלת ליבי ובליווי חברי עמותה במאה הימים עד היום ובתכניות להמשך.

שוב תודה לכם, החניכים וההורים, על העשייה התורמת ועל אורך הרוח והאמון במכינה.

מקווה לחזור בקרוב ולהשתלב בפעילות.. (נראה שאולי בקרוב נשלים את המשימות שהוטלו עלינו בינתיים, ונסיים את הצו-8 בתקווה בשבועות הקרובים - או כפי שיש שנוהגים לומר: "בלי נדר").

ליעד

23/01/2024

מחזור כ"ו אהובים.

לפעמים המילים נגמרות.רק שנדע להיות ראויים לאובדן הכבד.יהי זכרם של הנופלים ברוך, החלמה מלאה לכל הפצועים ושנדע להחזיר את כל החטופים בשלום ולשלום.

https://youtu.be/D--kGQT2Pzw?si=RbWpjM1PS5goGIJT

שמרו על עצמכם

14/04/2024

שלום לחניכי והורי מחזור כ"ו.

עדכון קצר נוכח המצב -

**כידוע לפי הנחיות הצבא לא ניתן בשלב זה לחזור לפעילות חינוכית בכל הארץ לפחות עד מחר בערב (15/4, 23:00). אנחנו בקשר דרך מועצת המכינות עם משרד ההתיישבות ועם צה"ל כדי להבין את המשך השבוע. כשהדברים יהיו ברורים יותר - נעדכן.**

המדינה עברה לילה היסטורי - בעוד שהאיום הביטחוני עלינו הולך ומחריף, צה"ל הוכיח שוב שאנחנו חזקים ויודעים להגן על עצמנו. אבל זה לא מספיק ואני מקווה שתוכל המנהיגות ליצור חזון, להתבונן קדימה ולהוביל אותנו לעתיד טוב ובטוח יותר. אנחנו, ככל שיתאפשר לנו, נמשיך בפעילות החינוכית שלנו ונבחן האם ואיך ניתן לסייע במשימות לאומיות בהמשך.

**לחניכים - נעביר הודעה בהמשך היום לקישור לשיחת פתיחת שבוע ושיעור פילוסופיה לשעת משבר.**

לא נשכח גם עכשיו - יש עדיין 133 חטופים וחטופות, חיים ומתים, שלדעתי ללא שיחרורם והחזרתם לחיק משפחותיהם כל הישג, ככל שהושג, לא באמת נחשב. הלוואי שימצא האומץ לעשות החלטות קשות ולשחררם בהקדם.

נעדכן,

ליעד 

26/1/24 סיכום סמינר איו"ש

הכותל :

בחרתי לכתוב קטע לכם בשביל לתת לכם כיוונים למחשבה ובחרתי לספר לאן זה זורק אותי .

הכותל . סמל, יהדות, בית מקדש ,תקווה , חלום, רגש , בקשות,תפילות, מונופול,מלחמה.

תמיד הכל נגמר במלחמה .

החיים שלנו כיום הם מציאות הזויה ,אני יודע אני לא חושב שאף אחד ציפה לכזה דבר ביום שהוא התמיין למכינה ולשנה כזאת הוא דמיין או רצה .

האני מאמין שלי הוא לחיות את מה שיש אבל זה לא רלוונטי .

הכותל הוא מחלוקת אולי מהגדולות שיש לנו כעם, האם הוא של הדתיים או של כולם אבל בסוף הכותל הוא אבן וכמו רוב הדברים בחיינו עושים מדברים חסרי משמעות יותר ממה שהם כי אנחנו מוצאים להם משמעות .

אז אני מבקש ממכם תמצאו משמעות.

תחפשו בכל דבר מה הוא בשבילכם ,לשם מה אתם נמצאים בסיטואציה הזאת ותבחרו כן זה קשה, במציאות כזאת אפילו עוד יותר וכשעומד מולך משהו שמרובנו הוא רחוק ובכל זאת הכי מחובר שיכול להיות ,אני מרגיש מחובר .

מחובר לדת מחובר לעם מחובר לעצמי אבל לא מספיק למציאות הייתי מבקש מעצמי להיות יותר , להיות יותר נמצא , להיות יותר חבר, להיות יותר חי ובקיצור להיות. להימצא פה זה המתנה הכי גדולה שיש לנו ואני חושב שעלינו לקחת אותה.

זו מתנה שלא תקח וזהו זה מתנה שעליך לבחור לקבל ולעשות בשבילה אחרת היא איננה נמצאת .

אנחנו נמצאים במציאות שבא עלינו לבחור , מהדברים הקטנים אם לשטוף את הכלים או לסדר את החדר ועד האם אני מתגייס ולאן ,האם אני בוחר לסכן את חיי או שלא ,אני לא חושב שיש בעייתיות בבחירה כזאת או אחרת לשם כך נועדה בחירה אך היא צריכה להיות בעלת מחשבה ומשמעות.

אם אין סיבתיות או איזה משמעות לבחירה והיא כי היא הבחירה הקלה עליך לא לקחת אותה מבלי להבין את הסיבה לה.

אנחנו בוחרים יום יום את המציאות שלנו מהדברים הקטנים עד הגדולים וחשוב לי עכשיו שתבחרו מה אתם מבקשים , ממכם , מאלוהים ממי שאתם בוחרים לבקש תבינו למה.

בעיני אנחנו קרובים לחורבן בית שלישי, כן משחר ההיסטוריה אנחנו למדים שמדינת ישראל פשוט לא מצליחה להתקיים ביחד 75 שנה והנה הגענו לסף מסוים ,אני לא חושב שמקומנו לברוח או לתת לזה לקרות להפך עלינו לבחור באיך אנחנו משמרים אותו ולומדים מההיסטוריה ולא חווים אותה על בשרנו, אנחנו איננו חלק מההיסטוריה אנחנו יוצרים אותה ועלינו לקחת את הבחירה ולא לאפשר לה להיות.

ברשותכם אני חוזר קצת אחורה ומדבר על מה הדת קשורה למלחמה , אתחיל ואבקש לא להיפגע לא ממה שנאמר שום דבר פה לא אישי הוא רק פרי דמיוני.

סיפורו של הכותל כידוע לכולכם הוא שהשריד האחרון שנשאר לנו מבית המקדש הוא הכותל כך טוענים.

שנים על גבי שנים אנחנו בריבים של מי היה פה קודם ועכשיו את זה אנחנו יודעים .

הרעים הם היו פה קודם אולי לא כעם אולי כשבט אבל גם אנחנו היינו שבטים אנחנו דומים אך שונים .

כולם צודקים כולם טועים הכל בסדר יודע אבל מטרתנו פה היא לחיות ולשמוע .

עלינו לדעת למען גיבוש האני שלנו , ומאז הוא מתמיד ידענו דבר אחד אנחנו יהודים .

יכולים להתכחש ,להתעלם אבל זו הסיבה למה שאנחנו פה ומה שאנו חווים כרגיל לטוב ולרע .

הקטע הכי טוב בעזה

הקטע הכי טוב בעזה, זה ששום דבר לא מחוץ לתחום. לא במובן המעשי, במובן של השיחה. אתה בסיטואציה פאקינג הזויה, יוצא להשתין ולא בטוח שתחזור. וזה מאפשר לכולם לפתוח הכל. לספר הכל בלי פילטרים. לפעמים זה גם יותר מדי, ואתה לומד על אנשים דברים שהיית מעדיף לא לדעת.

או בעצם, הקטע הכי טוב בעזה, שכולם נהיים חשמלאים, נגרים, בנאים ומה לא. בסיטואציות כאלה שאין חשמל ואין מים, הצד היצירתי יוצא מכולם. פתאום אתה בעצמך מצליח ליצור חשמל יש מאין (או יותר נכון, ממצברים).

או בעצם, הקטע הכי טוב בעזה, זה הרגעים האלה שבהם פתאום אתה רואה את הים. ופתאום הכל נהיה כמעט רגיל, ויותר שקט, ואתה מבסוט על הנוף, למרות כל ההרס והעשן המיתמר מסביב.

או בעצם, הקטע הכי טוב בעזה, זה לאכול חומוס סביר לחלוטין שמישהו בישל והכין מהשימורי חומוס. ופתאום אתה מרגיש קצת יותר בן אדם, שאתה מנגב את החומוס עם טורטייה יבשה מלפני 3 ימים. התור לשירותים אח"כ, כמו בחומוס רגיל, בהתאם.